מחפש צרות | מיכאל שטאל

תיקון עולם

לפני כחודש וחצי השתתפתי בפגישה של קבוצת עבודה של ארגון התקינה הבינלאומי ISO. מדובר בקבוצת העבודה שמפתחת את סדרת התקנים של בדיקות תוכנה (השם המלא: ISO/IEC/IEEE 29119 Software and systems engineering -- Software testing)

תהליך מיושן

התהליכים של ISO כבדים ומרגישים מיושנים. הארגון הוקם בשנת 1947, ונראה שלפחות חלק מהתהליכים עדיין תקועים אי שם במאה הקודמת. הדיון רשמי מאוד. גם החלטות קטנות או עניינים זוטרים לוקחים הרבה זמן. רק להקריא (להקריא!!!) את רשימת האנשים שהוועדה ביקשה להודות להם לקח 20 דקות של הקראה מונוטונית מטבלת אקסל שהוצגה על המסך: "הוועדה מבקשת להודות למר מקס פישר מקבוצת עבודה מספר 17 על תרומתו לפיתוח סטנדרט 12345". מחיאות כפיים מנומסות. הלאה – שורה הבאה: "הוועדה מבקשת להודות לגברת ליילה רחמן, לגברת אמילי גונסון ולד"ר הירושי נקמורה על תרומתם לפיתוח..."  וכו' וכו'.

כמו כן מקריאים (שוב, טבלת אקסל על המסך) שורה ארוכה של החלטות. אחרי כל החלטה: "האם יש התנגדויות?", המתנה, "אין התנגדויות, ההחלטה התקבלה פה אחד". וכך עשרות החלטות. כיוון שההחלטות נוגעות לקבוצות עבודה ספציפיות – ובמליאה יושבים כולם, הרי שרק אחוז קטן מאוד מההחלטות נוגעות לכל אחד מהמשתתפים (יש כ-20 קבוצות עבודה, ונניח 50 החלטות. אז במקרה הטוב יש 2 החלטות שנוגעות לקבוצה שבה אתם משתתפים...). בקיצור: שעה-פלוס של שעמום טוטלי. לעיתים (רחוקות!) מישהו קם ומעיר הערה או מודיע שארגון התקינה של ארצו מתנגד, זה נרשם ("הוועדה רשמה לפניה את ההתנגדות של הגברת פיונה או'קונור נציגת קרובקיה") וממשיכים הלאה.

שום ספונטניות. שום לחלוחית. שום ניסיון להשתמש בכלים שיאפשרו לדון רק בדברים שאין בהם הסכמה ויקצר וייעל את הפגישות. הייתה לי הרגשה שאני יושב בבית משפט אנגלי מתחילת המאה הקודמת, כמו שרואים בסרטים.

למען האמת, חלק מזה מוצדק: אחרי שהתקן ישוחרר הוא ישפיע על פעילות בכל העולם. אז צריך לתת הזדמנות לכל העולם (יותר נכון: לארגוני התקינה הלאומיים בכל מדינה) להגיב ולהעיר על התקן המתגבש. לאחר שקבוצת עבודה מסיימת לפתח תקן, יש שלושה סבבים של סקירה, הערות ולבסוף הצבעה אם לעבור לשלב הבא. הדבר לוקח חודשים רבים, ולעיתים, אם יש הרבה אי-הסכמות, גם שנים. עדיין – אני חושב שאפשר היה לייעל חלק מהתהליכים.

האנשים המעורבים

מאוד בלט לי גילם של האנשים שישבו בקהל. מצד אחד, רצוי שמי שמעורב בתקינה יהיה עם הרבה ניסיון. אז לא ציפיתי, וזה גם לא רעיון טוב, שהמשתתפים יהיו בוגרים טריים שרק סיימו את לימודיהם באוניברסיטה. אבל לדעתי הרוב המכריע של המשתתפים היו מעל גיל 50, הרבה מאוד אנשים שוודאי עברו את ה-60 וחלק שהייתי מגדיר כישישים ממש. תאמרו, מה זאת הגילנות הזאת פתאום? אבל כאחד שעבר את גיל השישים, ולמרות הניסיון הרב שצברתי, שלדעתי (האובייקטיבית לגמרי...) רלוונטי לנושא, אני גם מודע לכך שצברתי אותו בעיקר בחברה אחת, שאינה חברה צעירה, וששיטות הפיתוח ותהליכים שאני מכיר הם לא בהכרח בקו הקדמי של התעשיה. חסר לי למשל ידע איך המקצוע מתנהל בחברות קטנות יותר וצעירות יותר. אם אנחנו רוצים שהתקנים "ידברו" גם למפתחים ומפתחות בגיל של ילדי, צריך מעורבות גדולה יותר של דור הביניים – בני כ-40, שצברו כבר 15-20 שנות ניסיון, אבל עדיין אינם לקראת סוף הקריירה. מאלה אני גם מצפה שימרדו וישנו את החלקים הארכאיים בתהליכי התקינה שהגיוני ואפשרי לשנות.

 אז למה אין יותר מעורבות של צעירים? הנה כמה סיבות שעלו בדעתי:

* חסמים לכניסה. יתכן שמי שכבר חבר בקבוצת עבודה לא מעוניין לפרוש ולפנות מקומו לאחרים. קודם כל זה מעניין. מעבר לזה, עבור אנשים שיצאו כבר לפנסיה, הפעילות מאפשרת המשך קשר למקצוע והרגשה שיש להם עדיין מה לתרום לקהילה. ואם נהיה ציניים: למה לוותר על מעמד, על נסיעות למקומות ברחבי העולם, ועל הכח שיש ל"יד המחזיקה את העט"?

* עלויות. ארגון ISO מבוסס על הרבה עבודה בהתנדבות או בתמיכה של גופים אחרים. החברים בארגון תורמים מזמנם (או הזמן של המעסיק שלהם) בפיתוח התקנים ובהשתתפות בפגישות. כמו כן, ISO לא מממן את הוצאות הנסיעה והשהייה של החברים בקבוצות העבודה. חלק מהחברים ממומן על ידי ארגוני התקינה הלאומיים, חלק אחר על ידי ארגונים או חברות מסחריות שיש להם עניין להשפיע על התוכן, וחלק פשוט משלם מכיסו את ההוצאות. באופן שבו העולם מתנהג, אנשים מבוגרים ומנוסים נמצאים בעמדות בכירות יותר מהצעירים, דבר שמסייע להם להשיג מימון, או שמצבם הכלכלי מאפשר להם לשלם את ההוצאות בעצמם.

* גישה כללית של הדור שגדל לתוך עולם האג'ייל – על כל העיוותים שנפוצים בהבנה וביישום העקרונות של המודל – וחושב שתהליכים ותקנים זה כבר פאסה, משעמם ובתחומים מסוימים (מישהו אמר בדיקות תוכנה ולא קיבל?) אולי אף מיותר. התהליכים הכבדים של הארגון גם הם ודאי לא מעודדים את דור Y ו-Z להצטרף.

מבחן ההיגיון

מה מהסיבות שהעליתי עומד במבחן ההיגיון?

חסמים לכניסה: גם אם כל מה שכתבתי לעיל נכון, יש דרך פשוטה להצטרף לפעילות: דרך מכוני התקנים הלאומיים (בישראל זה "מכון התקנים הישראלי"). כל חברה ישראלית שמייצרת או מפתחת בישראל יכולה להשתתף בוועדות התקינה הבין-לאומיות. תהליך ההצטרפות פשוט: אם מי מהקוראים יגלשו לאתר של המכון ויבקשו לייצג את ישראל בקבוצת עבודה, יקבלו אותם בזרועות פתוחות. הפרמטר העיקרי זה שביקשתם להצטרף, אם כי יש הנחה בסיסית שאתם באים מהרקע הנכון ותבינו על מה מדברים בקבוצת העבודה שמעניינת אתכם. גם אם אתם לא בטוחים לאיזה קבוצת עבודה הרקע שלכם מתאים, אפשר להביע נכונות כללית להצטרף ומכון התקנים יאתר עבור החברה שלכם את ועדת התקינה המתאימה. נכון להיום ישראל נמצאת במקום ה-42 מתוך 168 מדינות מבחינת רמת ההשתתפות בוועדות התקינה של ISO. זה נשמע הרבה, אבל לא כשרואים שסין, גרמניה וצרפת נוכחות בלמעלה מ-750 וועדות וישראל "רק" ב-278. כיוון שמתחת לכל וועדה יש מספר של קבוצות עבודה, הרי שיש מרחב גדול לפעילות בכל תחום שרק עולה בדעתכם (לא רק בדיקות תוכנה).

קבוצות העבודה לא יכולות לסרב לצרף נציג רשמי של מדינה חברה בארגון, ואם קבוצת העבודה שלי היא דוגמה, הרי שישמחו מאוד לקבל חברים פעילים. אני מדגיש פעילים, כי חברים לא פעילים יש לנו כמעט 100... בפועל, מי שמגיע באופן קבוע לפגישות וכותב את התקן בקבוצה שלי זו קבוצה מצומצמת מאוד של פחות מעשרה נשים וגברים. הזכרתי שאין ממש תנאי כניסה, אבל הנחת הבסיס היא שליטה ברמה גבוהה באנגלית. בלי זה לא תוכלו להשתתף באופן אפקטיבי.

עלויות: אם אתם עובדים בתעשייה, מכון התקנים הישראלי, במסגרת תוכנית משותפת עם משרד הכלכלה והתעשייה, יממן חלק מעלויות הנסיעה (טיסה, מלון, אש"ל). רמת המימון תלויה בגודל החברה שלכם. חברות קטנות מקבלות תמיכה גבוהה יותר, ויכולה להגיע עד 90% (!).

לגבי הגיל: אכן, הרושם שהיה לי הוא נכון. מסתבר שלא רק ISO סובלים מהבעיה, אלא כל ארגוני בתקינה בעולם ויש מאמצים למשוך אנשים צעירים יותר לפעילות בארגונים. ל-IEC למשל, יש תוכנית Young Professionals. ב-ISO יש Next Generation Award ועוד פעילויות.

גישה כללית: יש קבוצות עבודה שממש משתלם להיות בהן. לדוגמה: קבוצה שמגדירה תקנים של פרוטוקולים לתקשורת או לחיבורים פיזיים כמו USB. חברה ששולחת עובד שלה לקבוצת עבודה כזו מקבלת הצצה מוקדמת לכיוון אליו התקן נוטה והחברה יכולה לתכנן את מוצריה בהתאם. יש כמובן גם אפשרות להשפיע על התקן כך שיתאים למוצרים ספציפיים שהחברה כבר עובדת על פיתוחם, ובכלל כך שיתאים לתעשייה הישראלית (ציונות זו לא מילה גסה!). לעומת זאת, לקבוצות עבודה כמו זו שאני חבר בה אין ממש שיניים. הרי אין חובה לחברות תוכנה לעמוד בדרישות התקנים שאנו מפתחים. השימוש בתקן לבדיקות תוכנה רלוונטי יותר בחוזים עם חברות מיקור חוץ ("שירותי הבדיקה יעבדו על פי תקן 29119") או בתעשיות כמו רפואה, רכב, אויר וחלל שבהם יש דרישה רגולטורית לביצוע תהליך בדיקות על פי תקנים.

אני נוטה אם כך לחשוב שהסיבה לחוסר העניין של הדור הצעיר היא צירוף של כמה דברים:

* רתיעה מהשפה הרשמית והמשעממת של התקנים, מהתהליך הכבד ואולי אפילו זלזול בתקנים שהערך שלהם לא מובן מיידית

* אי נכונות של חברות מסחריות לתרום זמן של העובדים שלהם לטובת העניין

* חוסר ידיעה שאפשר להיות פעיל בתחום (אני מקווה שאת זה הסרתי עכשיו)

 אישית אני מוצא שהשותפות בקבוצת העבודה מהנה, מעמיקה ידע, מייצרת קשרים, וגם מוסיפה שורה משמעותית לקורות החיים. ואין להכחיש שהיא גם מביאה את המשתתפים למקומות נחמדים בעולם (בנובמבר אני מארח את הפגישה של קבוצת העבודה של 29119, בירושלים). אז את מי שזה מעניין: אפשר ליצור קשר עם מכון התקנים דרך האתר, (https://www.sii.org.il/he/committee-delegate), לקבל מידע ולשקול להצטרף!